במקום שיש חילול ה' | תגובה לרב אליעזר מלמד

"וינועו אמות הסיפים מקול הקורא והבית ימלא עשן"; "וינועו", וראוי שינועו עוד; "והבית", מה יהיה על הבית…

לא, "הקורא" המדובר איננו עוד פוליטיקאי המפגין קלות דעת בכל מה שקשור לתורה וליהדות, "הקורא" הינו תלמיד חכם, רב יישוב, ראש ישיבה, מחבר ספרי הלכה רבי מכר, אשר שמעו יצא בכל הארץ – הרב אליעזר מלמד נפגש במסגרת ועידה וירטואלית של עיתון 'מקור ראשון', עם רבה רפורמית מצרפת.

סיבת המפגש, כך ביאר הרב גם בכנס וגם במאמר שפרסם בעיתון 'בשבע', תחושתו שישנו הכרח לשמור על קשרי אהבה וידידות עם כל סוגי היהודים, גם אלו שאנו נמנעים מלקבל את הלגיטימיות של דרכם ותפיסת עולמם.

עד כאן, היה מקום לומר שאולי ראוי, נסבל ומקובל.

אלא שגם בכנס עצמו וגם במאמר בו ביאר הרב את בחירתו, השתרבבו להם מספר משפטים מעט מלחיצים:

"מצווה עלינו לחפש דרכים לבטא את האחווה ואת שותפות הגורל והייעוד שבינינו, ואף ללמוד מהם את כל הטוב שבהם ובעמדותיהם"; "אני חושב שאם נכיר טוב את הקהילות השונות נרוויח מזה הרבה מאוד. חוץ מזה שזה תענוג להכיר ולהחכים ולהרחיב את הנפש ואת הדעת, אני חושב שזה עצמו הדבר הטוב"; "מה המודל של הקהילה, איך לומדים, מה צורת הלימוד, איך הקשר עם המוסלמים שכבר שמעתי שיש קצת קשר ומה הקשר עם הנוצרים, מה הקשר עם התפיסות הימניות והשמאליות, ואני בטוח שכל השיחות האלה יחכימו אותנו…".

במחילה מכבוד תורתו של הרב, בטח אחרי שזכיתי ללמוד כל כך הרבה מספריו, אבל הנני מתקשה שלא להעלות מספר תהיות וגם למחות – "ללמוד מהם את כל הטוב שבהם ובעמדותיהם"; "תענוג להכיר ולהחכים ולהרחיב את הנפש ואת הדעת"; שומו שמים על זאת, ביחס למי נאמרים הדיבורים החמים הללו?! מחריבי היהדות די בכל אתר ואתר, המסלפים דברי אלוקים חיים, הכופרים בקדושתם של חז"ל ומשתפי הפעולה הראשיים של אויבינו בשנים האחרונות. מהם "ללמוד"?! על ידם "להרחיב את הנפש"?!

"מה הקשר עם הנוצרים", התעניינת. דע לך, קשר חם מאוד. חם עד כדי אימוץ מנהגים, נישואים ותפילות משותפות על בסיס קבוע. "איך הקשר עם המוסלמים", שאלת. פשוט מאוד – עוזרים להם בשאיפת חייהם לכבוש מאיתנו את ארץ חמדה. "מה המודל של הקהילה", תהית. שואה שקטה של התבוללות, זו התשובה.

כבוד הרב הרגיש צורך ודחיפות להשתתף בכנס, כנגד אלו הקוראים להחרים את אנשי כת הרפורמים, בטענה שסוף סוף הם נציגי קהילות יהודיות גדולות, בדומה ל'מכבי', ה'ג'וינט', 'השומר הצעיר' וכדומה. שוב אלף בקשות מחילה, אבל האם אין בכך סוג של היתממות או לפחות ניתוק מהמציאות – האם זה מה שהם, "נציגי קהילות יהודיות גדולות"?! אלף חרמות לא יספיקו להשיב להם כגמולם על כל הרעה אשר הם גמלונו בעבר וממשיכים בה היום. מהיכן כבוד הרב הצליח לגייס כוחות להעלות חיוך על פניו אל מול אישה שמייצגת מלחמה אקטיבית בה' ותורתו?!

"אני מרגיש שהייתה פרידה ארוכה וצריך להשלים ולספר מה קורה", כתבת, "הוא פשוט נפגש לשיחה עם אחותו האובדת", ביאר הרב צוריאל חלמיש, אחד מתלמידיך. לא "פרידה ארוכה" ולא "אחות אובדת". מי שמחפש לפגוש את נציגי התנועות הרפורמיות והקונסרבטיביות מוזמן להגיע יום יום אל משכן הכנסת. די בקלות הוא יוכל להיפגש איתם, כשהם עמלים על כתיבת חוקים הנועדים לקעקע כל יחס בין הדת למדינת ישראל. הם שותפים בוועדות, לוחשים על אוזנם של חברי כנסת מהשמאל עצות ורעיונות ועושים כל מה שביכולתם כדי לייבא את ההצלחה המסחררת שלהם באמריקה, גם אלינו אל ארץ הקודש.

בשעה בה התשתית הפוליטית של הציונות הדתית מסורה בידם של חילונית ובעל השקפת עולם רפורמית, מה שלאט לאט שוחק את הצורה הנפשית והרוחנית של ציבור שלם, סיסמאות על אהבת ישראל, נכונות ככל שיהיו, אסור להן שירפו את ידינו מלהישמר שבעתיים מכל טומאה של מגע, משא והיסט מדעותיהם של אנשי התנועות הללו. "והוא רחום יכפר עוון".

רוצים להישאר מעודכנים? הצטרפו לקבוצת וואטסאפ או טלגרם שלנו.

ועל גרי הצדק ועלינו

חג השבועות, אותו נחגוג הערב, נתפס גם כיום חגם של גרי הצדק. מלבד היותו היום בו כולנו נכנסו תחת כנפי השכינה בקבלתנו את התורה, מלבד קריאת סיפורה של רות גרת הצדק המואביה, ביום הזה גם עלה על המוקד גר הצדק המפורסם ר' אברהם בן אברהם, הידוע בכינויו הגרף פוטוצקי.

ר' אברהם נולד בפולין למשפחת פוטוצקי ממעמד האצולה ושמו הראשון היה וולנטין. בימי בחרותו הוא נשלח לפריז לצורך לימודים גבוהים. שם, באחד מסיוריו הליליים, עת הוא בילה את זמנו בבית מרזח הוא התוודע ליהודים וליהדות. בעל בית המרזח, יהודי פשוט אבל של צורה, ניצל כל רגע פנוי בו הוא לא נדרש להשקות את קהל לקוחותיו ללימוד התורה. וולנטין הסתקרן, התעניין, שאל ובירר והפך את בית המרזח לבית מדרש מעט ואת המוזג היהודי למורו ורבו הרוחני.

חלפה לה תקופה ואת מקומם של הבירורים והספקות החליפה הוודאות הברורה. וולנטין, יורש העצר של משפחת אצולה עתירת נכסים ונוצרית אדוקה, בחר לשים פעמיו ולהיכנס תחת כנפי השכינה. המוזג היהודי עוד ניסה להניאו מהחלטתו ולעוררו למשמעות מעשיו, אבל וולנטין היה תקיף בדעתו ורצונו. גם הידיעה על כך שישנו גזר דין מוות על כל הממיר דתו מנצרות ליהדות לא החלישה או פגמה ברצונו.

בעצת הזקן, וולנטין הסטודנט עזב את צרפת בלי לומר דבר והחיש צעדיו לאמסטרדם, מקום בו כוחה ותוקפה של הכנסייה הנוצרית היה מוחלש. שם, מצויד במכתב הסכמה וברכה מהזקן היהודי, הוא פגש ברב העיר וגויר על ידו כדת משה וישראל. את שמו הנוצרי הוא החליף בשמו של אבי המאמינים ונקרא בפי כל אברהם בן אברהם.

נפשו של גר הצדק החדש חשקה בתורה ורגליו הובילוהו מאליהם מבית מדרש לבית מדרש שם הוא התגדל ביראה ואהבה. את ווילנא בירת הלמדנות הוא איווה לו למושב ורק החשש מכך שהיא עיר גדולה, מרכזית וידועה, ליהודים וגויים כאחד, גרם לו לנדוד ממנה לעיירה קטנה בסביבתה.

משפחת פוטוצקי שכבר כמעט השלימה עם היעלמותו המסתורית של בנה קיבלה מכתב הלשנה בו נמסר לה מיקומו ומעמדו החדש בחיים. שיתוף פעולה של גורמים רבים, אנשי כמורה, משטרה ועוד, הביא לתפיסתו של הבן הסורר והוא הושם במעצר עד יחרץ גורלו. שם, כשגזר דין מוות בשריפה מאיים על ראשו, התחננו אליו בני משפחתו ש'ישוב למוטב' וייטב לו. שבועות של תחנונים, ולאחריהם גם עינויים קשים, לא הועילו. למשפחתו התברר שבניגוד למה שחשבה אין הוא משוגע ואיש לא כפה עליו לחיות חיי עניות של לחם צר ומים לחץ כדי לשקוד בתורה. בנם גילה ששקר נחלו אבותיו והוא נחוש בכוונתו שלא לוותר על אמונתו.

אנשי הכנסייה לא יכולים היו לשאת את גודל ההשפלה. בן אצולה, ממשפחה טובה, עתידו מובטח ובכל זאת רצונו בדת יהודית הבזויה. ממותו הם תכננו לעשות אירוע גדול, כזה שרבים עליו ישמעו ויראו. יום ז' סיון, יום טוב שני של חג שבועות, נבחר להיות יום עלייתו על המוקד. הטקס היה רב רושם, אבל על ר' אברהם בן אברהם הוא לא הותיר שום רושם. אל האש לא גררהו כשהוא צועק ומתחנן על נפשו, אל האש הוא רץ וקפץ, לא לפני שבירך בשם ומלכות על מצוות קידוש ה' וקרא 'קריאת שמע' עד שיצאה נשמתו ב'אחד'.

לאחר פטירתו מהעולם, על אף רצונה של הכנסייה הנוצרית למנוע אפילו את קבורת אפרו, הצליח אחד מיהודי ווילנא, בדרך חתחתים של שוחד ושלמונים, להביא משהו מאפר גופו לבית הקברות היהודי שבעיר. מפי הגר"א נמסר שכה רב היה הרושם שעשה גר הצדק בחייו ובמותו, עד שחלשה מאוד רוח הטומאה וכבר אין לדקדק כל כך בהליכת ארבע אמות כל בוקר לנטילה.

מה לרבי אברהם בן אברהם של ירח סיון שנת תק"ט ולנו בירח סיון שנת תשע"ח? אולי תזכורת, אולי צורך בריענון ומהפך.

גיור איננו שינוי פורמלי בתעודת הזהות של המתגייר, גיור איננו תהליך בירוקרטי טכני שנועד לזכות אדם בנקודות מס וכדומה, גיור הוא בטח לא הדרך בה עוזרים לאדם להתחתן. גיור הינו שער הכניסה היחידי לאומה הישראלית ושייכות לקדושתה. או במילים אחרות: כניסה תחת כנפי השכינה.

מיום שהפסיקה 'סמיכת' הדיינים בישראל, לפני אלפי שנים, נותרנו כולנו בלי רשות לדון על פי דין תורה ואין לדיינים רשות להוציא ממון. הדברים היחידים בהם ניתנה הרשות לדיינים לדון הינם: "הדברים המצויים תמיד ויש בהם חיסרון כיס" (חושן משפט, א', א'), והטעם להיתר הוא "שלא תינעל דלת בפני לווים" וכדי ש"תינעל דלת בפני עושי עוולה". בדברים הללו נחשבים דייני כל הדורות כשלוחים של הדיינים הסמוכים בדורות הראשונים.

על השאלה – מה פתאום שנחשיב גם גיור כדבר שניתן לעשות בזמננו, והרי הוא איננו שכיח וגם אין בו חיסרון כיס – ענו הראשונים שכניסת אדם 'תחת כנפי השכינה' הינה דבר כל כך חשוב ועל כן היא נחשבת כדבר שכיח.

כל יכולתנו לקבל גרים בזמן הזה תלויה בכך שעבורם הכניסה תחת כנפי השכינה וקיום המצוות הינם הכרח של ממש, שחייהם אינם חיים והם חשים "חסרון כיס" אמתי בכך שהם אינם יהודים. האם מאות אלפי הגויים, שיש מי שרוצה לגייר, עונים על ההגדרה הזו? האם הם קרובים אליה באיזושהי צורה?

בימים בהם נושא הגיור נפרץ והפך להיות סוגיה של סחר מכר הנתונה בידי פוליטיקאים קטנים שעסוקים במימוש הבטחותיהם למצביעיהם הגויים; בימים בהם ישנם פוליטיקאים ששומרים על נאמנות לתורמיהם הרפורמיים יותר ממה שהם שומרים על נאמנותם לעם ישראל; בימים כאלה ראוי לזכור ולכבד את זכרם של גרי הצדק האמתיים.

 

רוצים להישאר מעודכנים? הצטרפו לקבוצת וואטסאפ או טלגרם שלנו.

הרבה מעל פסגת הר הצופים

אולי משום שהיו רק מעט נוכחים בשיעור ואולי זה משום הסמיכות למועד, מכל מקום יצא ומתוך דברי ה'פלא יועץ' על מידת הגדולה התגלגלנו והגענו לדבר על ירושלים ויום חגה. חלק מהדברים שלהלן אמר רבינו מוסר השיעור, את חלקם כנראה חלמתי בהקיץ מתוך ניסיון להתרכז ולעמוד על דבריו. וכך היה אומר:

תארו לעצמכם מצב בו היו מבקשים מילד בן עשר לבחור – עקירת השן שעליך לעבור דחופה ביותר, התורים היחידים, כך הועיד הגורל, הינם ביום ה' או כ"ח לחודש אייר. על איזה מן המועדים תעדיף לוותר? את איזה מהם פחות נורא עבורך להעביר בחדר המתנה ובטיפול פולשני בחלל הפה? נראה שתשובת הילד איננה קשה לניחוש, נראה שברור היכן נמצאת תחושת החגיגיות במנות גדושות יותר.

מהו יום ירושלים עבורנו ומתוך כך מהי ירושלים עצמה בחיינו? כרגע, מתוך התבוננות על אירועי היום והדיבורים עליו, יום ירושלים הפך להיות סוג של 'יום עצמאות משופר'. זה כבר לא כיבוש אילת ודגל הדיו, זה מעבר לכיבוש חיפה וצפת מעטים מול רבים, זה אפילו לא המאבק העיקש לעצור את המצרים ולומר להם: 'עד הלום'. יום ירושלים זה הרי… כיבוש הר הבית והכותל!

מסעות 'בעקבות לוחמים', ערבי שירה עם השירים שזכו ב'מצעד הפזמונים' וכיבוש מחודש של סמטאות העיר העתיקה בריקוד דגלים. שוב זה שער האריות שלוכד את מירב תשומת הלב ומוטה גור ז"ל שבקולו מבשר שניצחנו את האויב. ליום ירושלים שלנו, גם בשנת תשע"ט, עדיין אין תוכן משלו והוא ברובו נדמה כחיקוי לא מוצלח ליום העצמאות עמוס הרייטינג.

הבעייתיות בכך שאיננו יודעים כיצד לציין ולחגוג את יום ירושלים כראוי, היא איננה דבר של מה בכך. אם יום ירושלים אצלנו הוא עוד יום של רגשות לאומיים גואים, אם אנחנו מוותרים על התוכן העצמי של "עיר עוז לנו', אנחנו מוותרים על עצמנו ומאבדים את כל הגודל שבנו. מפספסים.

רבינו, אז מה כן נעשה ביום חגה של העיר, חגנו? באיזה תוכן כן נמלא אותו? שאלנו.

תלמדו את פרשת העקידה עם פירוש הרב קוק זצ"ל בעולת ראיה, הוא ענה. כולנו מופתעים, תמהים.

תבינו, הוא אמר, העיר הזאת היא משהו אחר. "כשאנו באים לדבר על ירושלים אז שחו כל בנות שירי החול". זמרים והופעות… הרי מעת שהגענו לירושלים ישנו 'איסור במות'. יש בכוחה של ירושלים לסגל אותנו למה שאף מקום איננו יכול. ירושלים מאפשרת לנו לקלוט לקרבנו יראה עליונה, את יראתו של אברהם אבינו עליו השלום. אותו אברהם, שאת כל מה שהוא למד, הסיק, חינך, הוביל ודחף – ברגע אחד הוא משליך, כיוון שמתברר שבורא עולם רוצה ומצווה אחרת ואין דבר שנשמתו רוצה יותר מעשיית הטוב בעיני הבורא. "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה". אהבתו נצרפה בכור היראה העליונה.

שוב מופתעים, שותקים ואז אוזרים אומץ ושואלים:

אולי יש לכבוד הרב משהו קרוב יותר לעולמנו? תוהים שמא אנו מבינים או טועים.

אממ… אולי תלמדו על דמותו של מרן הרב זצ"ל, שהרי יום ירושלים חל ביום עלייתו ארצה – כ"ח באייר התרס"ד.

כן, כן, ברור, הרב זצ"ל אדם גדול, אבל רבינו, "ציון היא, דורש אין לה", מה עם ירושלים, מה ביחס אליה?

והוא בשלו: מרן הרב זצ"ל הוא ירושלים. הרי כך הוא כתב, "למחייה שלחני ה' על אדמת הקודש", לזרוק נשמה בגוף הלאומי שקם לתחייה, לעורר את תחיית הקודש שאחרי תחיית החול, לקרוא בשם מפורש את כל מה שעבר ועובר עלינו. והרי זו ירושלים, זהו תפקידה ועל כן קורים אותנו כל המשברים הגדולים מיום שבאנו אל תוכה.

ברווח שנוצר בין משפט למשפט, פתאום חושבים – בעצם גם הר הבית, מקום המקדש בעצמו, לדאבוננו חוטף ולוקה. גם דיבורנו עליו, ואפילו אם זה מתוך כוונה טובה של תנועות המקדש המעודדות את העלייה, שועבד לשפתה וערכיה של הציונות החילונית – 'אם לא נהיה שם, הם יהיו שם', 'מסלקים את הוואקף', 'קובעים עובדות בשטח', 'להפגין נוכחות' ועוד ועוד. יראה עליונה, תחושת רוממות מתוך מפגש עם קודש, מה יהא עליהן? אם כל יחסנו אל תחיית עם ישראל בארצו הינה סערת רגשות פטריוטית, כיצד זה הוא ימלט ויתעלה מעליהן.

המחשבות ממשיכות לרוץ… מה עם 'ירושלים של זהב' ואיך נפקיר את 'פסגת הר הצופים' ובכלל, מי יעמוד 'על החומה'? האם ניתן ליצור יחס אחר אל עיר קודשנו, האם הקודש יכול למלא את החלל שתשאיר סערת הרגשות הפטריוטית עת נשלח אותה מעל פנינו, מתוך רצון לעלות קומה בחיינו? בינתיים עושים לעצמנו סיכום קצר – ברור שצריך להוציא את הדיסקט הישן, מה נכניס במקומו טרם נדע בדיוק.

בלי ששמנו לב כבר נגמר השיעור, הספרים נסגרים ולרגע שתיקה. לפתע הרב דופק על השולחן ומרים את קולו מעל מה שהתרגלנו לשמוע – "תקשיבו טוב למה ש'הם' אומרים: אם אתם לא תספרו לנו מהי ירושלים, אנחנו נהרוס את הכול! אם אתם לא תאמרו לנו למה הגענו לכאן ומה ייעודנו, לא נשאיר גרגר אבק מהמדינה כולה ואת הכול נחריב, עוד הרבה יותר ממה שנאצר רצה! לא צבא, לא משפחה, לא נורמליות אנושית ומסורת, שום כלום לא יישאר כאן אם לא תתחילו להסביר לנו על ירושלים". שתק ויצא.

רוצים להישאר מעודכנים? הצטרפו לקבוצת וואטסאפ או טלגרם שלנו.

בכל קוראנו אליו

1. "והם מתעטפים ויושבים כאבלים וכמנודים, כבני אדם הנזופים למקום, עד שירחמו עליהם מן השמים".

2. אחרי איסור ההתקהלות של למעלה מחמשת אלפים בני אדם, שמנע מהקהל להגיע לאצטדיונים; אחרי שאותו איסור הוחמר וגם על אלף אסרו להתכנס, מה שמנע הופעות מוזיקליות וכנסים משמעותיים; אחרי שאפילו על מאה נגזרה הגזירה, דבר שהוריד דמעה מעיניהם של חתן וכלה; אחרי כל אלה נגזר דינה של התקהלות עדה בה שורה שכינה, לא ישיבות ולא תלמודי תורה.

לא הטיסות לחו"ל, גם לא קניות הבגדים לכבוד החגים ואפילו לא האפשרות לשמחת חתנים, כל אלה לא מרעידים את אמות הסיפים באמת כאותה הקביעה הנוגעת לציפור נפשה של האומה. ותורה מה תהא עליה.

3. שני דרכים בהן אנו עלולים להתאכזר לעצמנו אפשריות בתקופה הקרובה. האחת כואבת ומציקה, השנייה נוראית עד למאוד.

הראשונה היא הבחירה להיצמד למרקע הפלאפון, הטלוויזיה והמחשב, לקבל עדכונים שוטפים על כמות הנדבקים באיטליה, סינגפור והונלולו, לשתף חברים טובים בסרטונים מבהילים של גופות ארוזות בשקים אטומים ושל שוטרים משפריצים חומרי חיטוי על ילדים קטנים. ככלל, ערוצי התקשורת הינם רודפי בצע וסנסציות וכדי להשאיר אותנו דבוקים אליהם הם יבחרו תמיד בכותרות ובתמונות הכי מעוררות בהלה (ואז יתמהו מדוע הציבור מבוהל) והכי חסרות אחריות. כמות המידע הנשפכת עלינו מהם ברובה הגדול חסרת כל טעם ושייכות לחיינו. 

דבר פשוט הוא שחוסן נפשי מקל על הגוף להתמודד עם מחלות ואמונה בטוב היא מקור גם של כוח גופני, ועל כן, מומלץ לשמור מהם מרחק, לא ללכלך את אצבעותינו בלחיצה עליהם ומי שכבר נדבק מתבקש שלא לשתף בכך אחרים.

4. את הדרך השנייה בה אנו עלולים להתאכזר לעצמנו, לימדנו הרמב"ם בתחילת הלכות תעניות. מצווה מן התורה לזעוק ולהריע על כל צרה שתבוא על הציבור, הוא כותב. עוד הוא מוסיף, שדבר זה הוא מדרכי התשובה, שבזכות אותה זעקה ידעו הכול שמעשיהם הרעים הם שהביאו את אותה צרה ומתוך כך ממילא היא תסור מהם. את דבריו הוא מסיים באזהרה חמורה – אם חלילה לא נזעק, נריע ונתעורר לתשובה, אם נאמר שאותה צרה היא אך ורק מקרה שקרה, "הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להידבק במעשיהם הרעים ותוסיף הצרה צרות אחרות".

סיני שאכל עטלף, ניסוי בנשק ביולוגי שנכשל, או 'מחיר הגלובליזציה', כל אלו ועוד אינם צריכים להיות הנושאים בהם עלינו לדון בימים אלו. כל אלו ודומים להם דומים לאמירה –  "דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית". חלילה אין ברצוני להכות על ליבו של אף אחד, אולם ודאי שעל כל אחד מאתנו כפרטים ועל כולנו כציבור מוטלת החובה לערוך חשבון נפש, "וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם".

ישנן חטאות היחיד וביניהן לשון הרע, ביטול תורה, צניעות ועוד רשימה ארוכה. וישנן חטאות הציבור, שהינן כתם שחור על כולנו – השבת הנרמסת תחת גלגלי חופש הפרט, הכוונה לתת חלקים מהכותל המערבי לתנועות הרפורמיות, פירוק מוסד המשפחה ואימוץ נורמות בתחום האישות מימות סדום ועמורה ועוד.  

5. ואם תשאלו מה לזה ולמיליוני בני אדם הנמצאים בהסגר, מאות אלפי חולים וכחמשת אלפים נפטרים וכולם גויים… איני יודע. אני כן יודע שכל אלו לא יכולים להיות תירוץ עבורנו לומר "דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית". 

6. גם לגבי כל העולם פטור בלא כלום אי אפשר. אחד ממאפייני התרבות בה אנו חיים הוא אומץ לב וחוסר פחד. הכי גדול, הכי רחוק, הכי יקר, הכי בלתי אפשרי והכי חלומי. אנו חיים בעולם חסר עכבות, עולם שהמדע מאפשר לו לעשות כמעט כל העולה על רוחו, מטיסה לחלל, דרך הנדסת מזון ועד לייצור ילדים במעבדות. 

מה קורה כשהיכולות המדעיות מתפתחות מרגע לרגע והמצב המוסרי והרוחני לא מתקדם באותו קצב של התקדמות? מה קורה בעולם בו כוחות עצומים נמצאים בידיהם של אנשים חסרי כל אחריות, כאלו שמסוגלים לעשות ניסויים חברתיים על עמים שלמים ולפרק את כל המסגרות אשר היו מקובלות מיום בריאתו? תרבות חסרת כל עכבות, תרבות שכל האפשרויות בידה, תרבות שעבורה גם השמים אינם הגבול – תרבות כזו עלולה ליפול אל שיכרון כוח עד כדי מצב בו היא כבר הופכת להיות סכנה לשלומו של העולם.

בימים האלה, אותה תרבות אמיצה וחסרת פחד, בעלת ביטחון עצמי מופרז ומלאת גאווה – חווה טלטלה. גורם זעיר, קטן בהרבה אפילו מחיידק, סודק באיזושהי מידה את המחשבה שהנה כבר אין לנו גבולות ואפילו את הטבע כפי שבראו ה' בידינו לשנות. שיברון ליבנו מול ההכרה שאנו לא כל יכולים, ולא כאלה מהנדסים מדופלמים, טוב לנו וטוב לעולם כולו. 

יזכנו ה' לשוב אליו מאהבה ולרפואה שלמה בקרוב. 

 

 

רוצים להישאר מעודכנים? הצטרפו לקבוצת וואטסאפ או טלגרם שלנו.