"הגיור הממלכתי קרס"?! אולי 'גיור כהלכה' קרס

יש שחושבים שאם חוזרים על טענה מספר פעמים, היא תהפוך להיות אמת ודבריה יתקבלו. הטענה החוזרת ונשנית על ידי רבני צוהר, שרק על ידי העברת הגיור לרבני ערים תיפתר הבעיה של ריבוי הגוים בארץ, היא טענה שמוכחת כאינה צודקת ובעצם היא לא תחולל שינוי מהותי במספר המתגיירים. נעבור לנתונים ונעיין בדברים.

רוב המגיירים בבתי הדין הם מרבני הציונות הדתית והם רבנים שמקילים ביותר בגיור. גם הדיינים שאינם מהציבור הדתי לאומי, אינם מחמירים כל כך בגיור. אין החמרה בגיור בבתי הדין לגיור. נצטט דברים שכתב הרב ישראל רוזן זצ"ל שייסד את מינהל הגיור וישב כדיין בבית דין לגיור. הוא הכיר מקרוב את דייני הגיור וגם את המתגיירים, וכך הוא כתב: "דייני הגיור ניצבים בחזית הגיור, במעשים ולא בדיבורים, גם לנוכח העולם החרדי, ולא מתקפלים. עובדה! 90% לפחות מן המתייצבים בפנינו מתגיירים; כ70% ב'מכה ראשונה', וכ20% בהופעה שניה בפני בית הדין". דברים אלו נכתבו בשנת תש"ע (עיין ספרו "ואוהב גר", עמ' 246).

הוא הוסיף (שם, עמ' 244-245): "למרות שאני מזוהה עם המקילים ביותר בתחום הגיור, אינני מאמין כי בזירה זו טמון הפתרון לייהודם של מרבית בני הנכר אשר בקרבנו. גם אם נשקיע בקמפיינים תקציבי עתק… לא נצמצם בדרך הטבע את ממדי הנכרים בישראל לא מתחת לסף של 5%, אלא אם כן תוערה רוח חסד ממרום. מחקרים וסקרים שנערכו בקרב אוכלוסיית העולים מלמדת כי הרוב אדיש לנושא. סקר שערך מכון 'צומת' בתשס"ד העלה כי 57% סבורים ש'אין צורך בגיור', רק 17% חושבים כי התהליך קשה והשאר מתפזרים בין תשובות שונות… מחקרים דומים שנערכו על ידי גורמים שונים מצביעים על מגמה דומה". הוא המשיך וכתב: "עדות לכך ש'אין צורך להתגייר' נמצאת גם בעובדה שאין כל נהירה לגיור הרפורמי… כמות המתגיירים הרפורמים אפסית (פחות ממאה לשנה!)".

אני חושב שלא יחול שום שינוי במספר המגיירים בהעברת הגיור לרבני ערים, וכי לרבני ערים יש עודף זמן לגייר כל כך הרבה גרים? נעבור הלאה, אם התלונה של רבני צוהר שהגיור הממלכתי נשלט על ידי רבנים חרדיים, ולכן הגיור שם מחמיר, איך תועיל העברת הגיור לרבני ערים, וכי כל רבני ערים הם רבנים מקילים שיגיירו כל כך הרבה גרים? רוב רבני הערים אינם מהרבנים שמקילים בגיור.

אוסיף ואומר שאני לא מבין את טענת הרב דוד סתיו: "המונופול כמו בכל תחום מקלקל ומשחית". מה קשור כאן עניין של מונופול, וכי עניין ההלכה הוא עניין עסקי שמושפע מתחרות? וכי אנחנו רוצים שאחד ינסה לגייר יותר מהאחר כדי שיבואו אליו להתגייר. אנו מחפשים דיינים שהם אנשי אמת ומגיירים כדת וכדין.

לסיום "גיור כהלכה" טוען שהוא מביא בשורה לגיור, ורק בדרכו יבוא פתרון לגיור בארץ ישראל. אולם, אם נתבונן בעניין נראה שהארגון פועל כבר חמש שנים, ובתוך חמש שנים גיירו רק כאלף אנשים. אם כך, האם באמת מדובר על בשורה כל כך גדולה? האם על ידם יהיה הפתרון לריבוי הגוים בארצנו? לדעתי, התשובה היא לא.

הגיור הממלכתי לא קרס, אולי "גיור כהלכה" קרס.

***

הרב אורי בצלאל פישר הוא ר"מ בישיבת כרם ביבנה, בעל כושר דיינות ומרבני דרך אמונה

 

רוצים להישאר מעודכנים? הצטרפו לקבוצת וואטסאפ או טלגרם שלנו.

האשמת הקורבן? לאו דוקא

באחד המקומות המאובטחים השומר יצא לשתות קפה (עבר שם חבר שלו ואמר לו: "חמש דקות לשתות קפה? מה קרה?"). בינתים נכנס פורץ ושדד.

גם הבעלים לא נקט בסידורי האבטחה הנדרשים.

ברור שיש כאן אשם אחד מרכזי: השודד. הוא האשם והוא ישא במלוא האחרויות והעונש. אבל השומר לא אשם? והחבר שלו לא אשם?

אשמתם לא מפחיתה במאומה מאשמתו של השודד. אבל גם זה סוג של אשמה.

ואם מתברר שהבעלים לא התקין את סידורי האבטחה הנדרשים? ואם בכלל מתברר שהבעלים עוד הסתובב יום שלם והציג לראווה את כל הכסף שהוא מחזיק אצלו, כדי להוציא לכולם את העינים? חברת הביטוח מן הסתם תתחשב בכך.

אז מה? חברת הביטוח מאשימה את הקרבן?

חברת הביטוח לא מאשימה את הקרבן. גם היא בודאי תאמר שהאשם הוא השודד. אבל הבעלים שיודע שהוא חי באזור שורץ שודדים, צריך היה לנקוט באמצעי האבטחה הנדרשים. אם הוא לא נקט בהם – כן, אפשר להאשים אותו. אפילו שהוא קרבן.

הוא כמובן לא אשם במובן הפלילי. זכותו כמובן לנקר לאחרים את העינים בכוונה, ושום חוק לא מחייב אותו לנקוט באמצעי בטיחות. אבל ההתנהגות שלו בהחלט לא חכמה ולא מרבה בטחון. ובצדק חברות הביטוח לוקחות את זה בחשבון, למרות שהוא הקרבן. פירצה קוראת לגנב. הבעלים בהחלט יכול לדרוש שימצו את מלוא חומר הדין עם השודד. שום דבר כאן לא מפחית מאומה מאשמתו של השודד. את השודד צריך להעניש במלוא חומר הדין. אבל הבעלים לא יוכל לדרוש שיפצו אותו אם הוא עצמו לא נקט באמצעי הבטיחות הנדרשים. (ואם אחרי שהוא מוציא לכל השודדים את העינים ועושה להם הרבה חשק, בסוף הם מחליטים לשדוד דווקא מישהו אחר – מה שמאד הגיוני שיקרה כי למה שישדדו דוקא אותו – אז הוא גם פוגע באחרים).

ובכלל, נניח שאין בעולם שודדים ואף אחד לא שודד כלום. מי שבכוונה עושה כל מאמץ להוציא לכולם את העינים – לא יכול לטעון שהוא לא מתכוון לפגוע באחרים.
כי הנושא החשוב הוא לא ריבוי השודדים. הנושא החשוב הוא השאלה האם אנחנו באמת מעוניינים לבנות חברה שבה הכל עסוקים כל היום בראוותנות כספית ורעבתנות כספית, ומנקרים את עיני הכל בכספם, או שאנחנו רוצים לבנות חברה המושתתת על ערכים אחרים.

הבעיה נוצרת כאשר למישהו יש מגמה להציג כאשמים את כל הערסים בעולם, ולהציג כקרבנות את כל העשירים שמתעקשים לנקר לכולם את העינים בכוונה, והצגה זו נובעת מתוך מגמה ורצון להמשיך לחיות בראוותנות ורעבתנות.

רוצים להישאר מעודכנים? הצטרפו לקבוצת וואטסאפ או טלגרם שלנו.

ההבדל בין התנועה הרפורמית לעולם החילוני

לפני מספר ימים השתתף הרב אליעזר מלמד הי"ו, במפגש של קרבה ולימוד הדדי, עם רבה רפורמית. לעניות דעתי, על אף רצונו הטוב, מעשה זה של הרב מלמד הוא טעות שאסור לחזור עליה.

בשורות הבאות אשתדל להסביר מפני מה אנו בקרבה אמיתית עם הציבור החילוני, אולם בה בעת הננו במערכה קשה כנגד התנועה הרפורמית.

מאז התחילה התנועה הציונית היו שתי גישות בקרב יראי השם. חלקם הפנו עורף לרוב היישוב החדש שבארץ ישראל, אשר רובו היה בנוי מאנשים חילונים. הם ביקשו לבצר את הקודש בשלילת החול והפניית עורף לתהליכים המאתגרים והקשים העוברים על האומה מבחינה תרבותית ודתית. אולם מורנו הרב קוק זצ"ל לא הלך בדרך זו, אלא ביקש את הרמת קרן העם כולו על כל חלקיו, מתוך מפגש ואהבת ישראל.

הרב הרבה להתבטא ולכתוב על סגולת ישראל ועל הקץ המגולה בעת זו.

לדבריו, פעמים רבות הרשעים בעלי הפרנציפים אינם מגיעים רק מתוך שיפלות ורישעות, כי אם מתוך ערגה לאמת ולאורה אלוקית המצויה בתורה. החילוניות האידיאולוגית מתגלית בנשמות המבקשות בפנמיותן את השם, מה שלא ניתן להם דיו בגלות ובהגבלות לפני תחיתנו בא"י. העולם החילוני הוא כמובן עולם בעל טומאה חיצונית, אך בתוכו יש נקודת קודש המחיה אותו- בקשת הופעת האופי הישראלי האלוקי בכוחות החיים כולם, ובכל צדדי התרבות, מבלי ידח ממנו נידח.

החילוניות דורשת גדלות לתיקונה, ותורת ד' שבא"י היא התרופה הממתקת למרידה רוחנית זו. בנוסף, גם סגולתה של ארץ ישראל מסייעת ליושביה לברר ולהתקדם כלפי התשובה השלימה.

מתוך ראיה זו, הרב האמין בטובתם של החילונים, גם אלה העושים להכעיס ולא לתאבון, אשר בהינתן להם אור תחיית הקודש בתורת ד' השלימה ישובו אל השם ויוסיפו רכוש גדול להופעת דבר השם בישראל. אנו מאמינים ברבש"ע שנטה ידו לגאול את ישראל, וכל תהפוכות התרבות הישראלית הינם ביסודם בקשת השם בגדלות ובנחלה בלי מיצרים, וסוף התיקון לבוא.

אולם במקביל לגישה זו כלפי העולם החילוני בא"י, הרב כתב נגד התנועה הרפורמית בתוקף רב, וכך כתב ליהדות אמריקה שמתכלה והולכת בשל תנועה זו –

"ב"ה עה"ק ירושלים תובב"א שנת תרפ"ג

לאחינו ב"י קהילות הקודש והיחידים האהובים באה"ב באמעריקא וקנדה יצ"ו, שלמי אמוני ישראל החרדים לדבר ד', המאמינים בתורת משה מורשה, תורה שבכתב ותורה שבעל – פה, שעליה כרת הקב"ה ברית עם ישראל. שלו' וברכה מהר הקודש מירושלים.

אחינו היקרים.

באה אלי שמועה, ממצב היהדות הנאמנה במדינותיכם, ולבי נשבר בקרבי. כי עלה הפורץ, של אלה אשר השחיתו את כרם ד' צבאות בית ישראל, וידיחו רבים מאחרי ד' אלקי ישראל ותורתו הנאמנה, המתחדשים הריפורמיים, גם בתוך מחנה החרדים פנימה, ורבים התחילו להיות נמשכים אחריהם בשגגה, לעקור מוסדי עולם, שיסודי היהדות ועקרי תורה שלובים עמם. והפרצים התחילו בחומת הקודש, בהדברים המסורים לציבור, והנעשים בהקהל, הקובעים את חותמם על צורת העדה בכללותה, והם סדרי בתי – הכנסיות, בצורת בנינם ובדרכי הקודש של הליכותיהם ומנהגיהם הקדושים. והדברים באו לידי כך, שמרעה אל רעה יצאו, ועבירה גוררת עבירה והריסה גוררת הריסה, עד שנמצאו כאלה ששלחו יד בהמסורה הקדושה לכל ישראל קדושים מאז ומעולם לעשות בבתי – הכנסיות עזרת אנשים לבד ועזרת נשים לבד, ואשר המהרסים הראשונים אשר התחילו לבטל את הסדר הקדוש והמחויב הזה, יודעים אנחנו מה עלתה בידם, שרובם ככולם נשתכחו מהם ומזרעם כל יסודי האמונה וכל קדושת ישראל, והרבה מהם נשתמדו ונבלעו בין גויי הארץ ונכרתו לגמרי מבית ישראל, ואשר לא עשו עדיין את הצעד הזה, של השמד המכלה, הנה הם כאברים מדולדלים בגוף האומה, בלא תורה ובלא אור של יהדות אמתית. ועינינו רואות וכלות עליהם, והטובים שבהם מתחרטים על עונות אבותיהם, אחרי שהם רואים את חורבנם הרוחני".

מפני מה שינה הרב את יחסו לתנועה זו מיחסו כלפי העולם החילוני? מדוע לא קרא הרב זצ"ל לשיתוף פעולה עם התנועה הרפורמית כפי שמציעים היום רבנים מסויימים? מדוע הוא מכנה אותם בשמות חריפים כל כך 'הפורצים' 'משחיתי כרם ד' צבאות' 'מדיחים' 'עוקרי מוסדי עולם' 'המהרסים' 'נשתמדו ונכרתו מבית ישראל' 'אברים מדולדלים בגוף האומה'- כל אלה כינויים שהרב לא משתמש בהם לאף אחד אחר חוץ מהרפורמים והמינות הנוצרית?

התשובה בהירה- העולם החילוני חי במקביל לעולם הדתי. הוא עולם שיש בו חטא וטעות, אולם סופו לתיקון בשל הארתו ע"י התורה. העולם החילוני אינו מבקש להחליף ולרשת את העולם הדתי מבחינה תאולוגית כי אם לחיות לצידו, ומכאן היכולת להשפיע עליו וגם להאזין לליבו ולקבל ממנו חכמה ואנושיות, ולהעלות בו את ניצוצות הקודש למקורם העליון.

החילונים הם אורטודוכסים טועים, ואינם מציבים אלטרנטיבה של משנה סדורה העושה מהחטאים אידיאולוגיה מקבילה לתורה. הם לא בדו דת חדשה מליבם אלא עוברים תהליך של פריחה אמונית, והם במגמה מתמידה כלפי התחזקות בתורה כפי שאנו יודעים בשנים האחרונות ב"ה. הם מבררים מי אנו, ביחס לתורה המסורה, מבלי לנסות להחליפה בתורה דתית אחרת.

לעומתם, התנועה הרפורמית היא תנועה אידיאולוגית פרוגרסיבית המבקשת להכנס לאומה ולהחליף בה את המסד האלוקי של תורה שבעל פה. איננה מבקשת בירור מול התורה אלא מבקשת מלוכה דתית משל עצמה. היא בעלת משנה סדורה של לגיטימציה לעבירות והפיכתן לדת. אין כאן אפשרות למציאות מקבילה אלא מלחמת הובלה של האומה בינינו לבינם.

הנביא ישעיה מתאר את עבודת האלילים בימיו- " הַנֵּחָמִים בָּאֵלִים, תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן; שֹׁחֲטֵי הַיְלָדִים בַּנְּחָלִים, תַּחַת סְעִפֵי הַסְּלָעִים".  וכי מה הביא אנשים ונשים לשחוט את ילדיהם בנחלים עבור חתיכת עץ ואבן?

אין זאת אלא שהעבודה הזרה באה להתיר את תאוות האדם, ומכאן כוחה. בכך שמשתחווה האדם לע"ז הוא משתחווה לעצמו ולתאוותיו, הוא עושה אידיאולוגיה מהעבירות שלו ומכשיר אותם לכתחילה כדת. הפסילים תמיד עוצבו באופן של גלוי עריות ושפיכות דמים, כגון האלילה אשתר שהיתה פסל נשי עירום עם כלי מלחמה המבטא הרג ועריות. האליל הוא האדם עצמו, אשר הוא לבדו קובע מהו המוסר ומהו האדם, ואין כח עליון מעליו. תאוות הע"ז היא כה גדולה, עד שהאדם מקריב עבורה את ילדיו כאות לנאמנותו לה, כאות לכך שהוא נאמן לתאוותיו השפלות ורק הן המדריכות את חייו ולא כח עליון אלוקי המעדן את ההוויה.

התנועה הרפורמית יסודה במינות ישראלית, המבקשת ליסד דת חדשה של שידוד מערכות הקודש. זוהי תבנית עבודה זרה הבאה מתוך הרצון להכשיר את השרץ לכתחילה, לא לדבר עוד בשפה של התקדשות לקראת התורה אלא בשפה אידיאולוגית של הנמכת התורה לתאוות שלנו ולעמדות הליברליות המערביות (שחלקן טובות לכשעצמן). אמנם היא אינה שוחטת ילדים תחת סעיפי הסלעים, אך היא שוחטת ערכים אלוקיים תחת אותם הסלעים בדיוק, וזה לא פחות חמור.

בניגוד לחילונים, הרפורמה מבקשת כשמה המפורש- לחולל שינוי קריטי ביסודות התורה, כך שהאדם יהיה האל, ולהחליף את התורה שבעל פה בהמצאות אנושיות. לדעתם, האדם הוא מקור הסמכות הדתית ולא התורה. היא כופרת בד' המתגלה בנבואה ובמקדש, ובחיי עולם אשר נטע בתוכנו. מגמתה אינה של התחזקות כלפי מעלה כמו החילוניות הארץ ישראלית אלא התמעטות והורדת הקודש מהמסורת היהודית. היא אינה מקבלת את בחירת ישראל מכל העמים, ומבקשת כאחותה הנוצרית לאחד את העולם כולו תחת שם אחד- אמונת האדם, רצונות האדם, תאוות האדם. הרפורמה פוסלת את הגדרתו הבילוגית של היהודי, ושמה את העיקר על תחושותיו והגדרתו בידי עצמו.

מול מינות כזו, אין פשרות ואין שיתופי פעולה. כפי שאין אדם משתף פעולה עם אדם הגוזל את אשתו ומחריב את ביתו עליו- כך אין שיתוף פעולה עם תנועה המבקשת לעשות כך למדינת ישראל שלנו, לזהותנו היהודית, לערכינו התורניים.

כפי שכתבתי בעבר פעמים רבות, התנועה הזו קיבלה החלטה אסטרטגית לחדור למדינת ישראל מארה"ב, ולשנות את יחסי הכוח בחברה הישראלית כך שהעולם הדתי לא יהווה יותר מקום של חיוב במצוות ועול שמים, כי אם פולקלור מסורתי. הם תורמים לישיבות ולארגונים סכומים גדולים מאד, וקשה מאד לעמוד בפרץ הזה, ומשפיעים בערמתם גם על רבנים ותפיסות עולם ציוניות-דתיות.

זה הכלל- אנשים פרטיים רפורמים נקרב, כחלק מעם ד' (אלו היהודים מביניהם). נסביר להם את טעותם ונאיר להם פנים כאנשים פרטיים. אולם התנועה האידיאולוגית שלהם- מלחמת עולמים לנו עימה ויש להפריד בין הפרט לכלל בסוגיה זו. אין להעניק לה שום כניסה ושום לגיטימציה חוקית או ציבורית בישראל.

הרב אליעזר מלמד נוהג להסביר פעמים רבות את פסיקותיו ההלכתיות, מתוך מבוא מחשבתי. והנה בפעם זו, נראה שההחלטה קדמה למבוא המחשבתי, ולהתייעצות בסוגיה כה דרמטית עם גדולי חכמי ישראל. לא נתקיים כאן 'סוף מעשה במחשבה תחילה', והטעות יצאה אל הפועל ברשות הרבים.

זכיתי לשמוע מרבים מגדולי זקני חכמי ישראל התיחסויות לסוגיה זו לא פעם, ומעולם אף אחד מהם לא הלך בדרכו החדשה של הרב מלמד, אלא להיפך.

יהיה רצון שנזכה כולנו לשוב בנו מטעויותינו, ובזה שיבחנו ואושרנו, גדול קידוש השם מחילול השם.

רוצים להישאר מעודכנים? הצטרפו לקבוצת וואטסאפ או טלגרם שלנו.

הזמן להתיישב

כאשר פורסמה לראשונה "תכנית המאה", נרשמו תגובות חיוביות מאד גם בקרב אנשי ארץ ישראל. ההבנה היתה שנוכל להחיל ריבונות על 30% מיהודה ושמרון, כאן ועכשיו מבלי שום אמירה לגבי שאר השטח. שאין סיכונים, כיוון שהערבים גם ככה לעולם לא יסכימו.
אך ככל שעובר הזמן והדברים מתבהרים, אנחנו מבינים שהדברים מורכבים יותר. האמריקאים פרסמו, שמבחינתם ההצהרה שלנו על ריבונות – פירושה הכרה במדינה ערבית על שאר השטח.
אחת מתנאי ה"תכנית" היא הקפאה מחוץ ל-30% אחוז שמחילים עליהם ריבונות. אך הערבים לא יעצרו, כבר עכשיו הם הגבירו את הבנייה בכל השטחים הפתוחים, כולל שטחי C. גם כיום מדינת ישראל לא נוקפת אצבע נגד ההשתלטות המטורפת על השטח. אחרי ארבע שנים, מעבר לרמה המדינית, אנו עלולים למצוא למצוא את עצמנו כמעט בלי שטח ריק. זהו וויתור בפועל על 70% מיוהודה ושומרון!
בני גנץ ומפלגתו הינם שותפים בכירים בממשלה הנוכחית, וגישתו מחייבת את הממשלה לקבל את ה"תכנית" במלואה, על כל צדדיה ובעיותיה. לכן כיום אנו רואים את ההתנגדות הרבה בקרב אנשי וראשי ההתיישבות.
וכעת עלינו לשאול – מה עושים?
ההתיישבות הוכיחה בעבר (ובמיוחד כעת, כאשר תכנית טראמפ מבוססת על מפת היישובים בפועל), שהיכן שיש יישוב יהודי אין מקום למסירת שטחים לרשות זרה ולחלוקת הארץ. איפה שיש יישוב יהודי נשארת אחיזה יהודית, איפה שלא – אנו עלולים ח"ו לאבד.
לכן, עכשיו הזמן להתיישב בכל מקום ומקום שעדיין ריק מיהודים ומחכה לשובנו אליו, ועל ידי כך לסכל את הקמתה של מדינה ערבית נוספת בשטחי ארץ ישראל, המהווה פגיעה חמורה בזכותנו הבלתי ניתנת לערעור על כל ארץ ישראל.
לא ניתן את מורשתנו וארץ אבותינו לזרים! נתקדם, נצא, ונבנה את נחלתנו ללא מיצרים!

***

ידידיה שפירא, מראשי מטה 'כולה שלנו', נשוי ואב ל-2, תושב בית אל ואברך בישיבה במקום.

רוצים להישאר מעודכנים? הצטרפו לקבוצת וואטסאפ או טלגרם שלנו.

במקום להרוג את הבדואי, צריך להרוג את השיטה

גל הגניבות  בצאלים ואבדן העשתונות של צה"ל מול הבדואים, הוליד הצהרה נכונה אם כי לא מעשית של ח"כ בצלאל סמוטריץ, כי צריך לירות על מנת להרוג בכל מי שמתקרב לבסיסי צה"ל כדי  לגנוב.

הבעיה לצערנו היא עמוקה יותר, והיא לא תפתר לדאבוננו  בהצהרה הדומה לאיום בנשק ללא מחסנית.

בצה"ל מן הסתם שמעו על הרעיון, וגם במשטרה, ברור לי שהם לא קפצו בהתפעלות והכינו תיק פעולה ברוח אמיצה זו.

האם יש קשר בין הסוגיה הזו, לסוגיית הריבונות כמו גם לשאלות המגדר, שירות נשים, הפרדה מגדרית והיחס לארגונים המעודדים סטיות ואופציות הזויות ביחס למבנה המשפחה הנורמלית?

לדידי הקשר הוא ברור.

רוח הזמן, הביאה עימה לכס השלטון את הפוליטיקלי -קורקט, שפה שיוצרת מציאות וירטואלית.

מאחורי השיח החדש מסתתרת תפיסת עולם מסוכנת, והיא שכל האחד והאמת שלו, או היחסיות של האמת, כל אחד והנרטיב שלו.

למה מסוכנת? כי כמעט כל מעשה מקבל הכשר, והיכולת לבקר ולהביע התנגדות נחרצת, מיורטת ומסורסת, בצקצוק לשון ציני ויהיר על ידי העדינים הנאורים חסידי הפוסטמודרנה.

האמירה על הירי בגנב, יאמר הנאור היא רגשית וילדותית, התפרצות של רגע, שלא תעמוד במבחן המציאות.

כי כמה תוכל לירות במדוכא, הבדואי המסכן, שחי בתנאים לא תנאים, ונשלט על ידי הלבן שהגיע מאירופה וגזל את נחלתו? אחרי שתירה בו נראה את אמו הענייה הבוכיה שגזלת לה את כבשת הרש.

מדינת ישראל אמנם צמחה לממדים אדירים של אימפריה, אך כל העת יש מי שדואג להעמיד מולה מראה מקטינה, ולייצר לה תודעה של גמד.

התקשורת ומעצבי התודעה כמו משרד החינוך מערכת המשפט וזרועות התמנון של הקרן החדשה לופתים את צווארה של החברה הישראלית, ולא מאפשרים לה לנשום אויר הרים.

כל 'התקוממות' של אומץ ונורמליות מדוכאת בהקרנות חשמליות של רגש וחמלה על החלש המדוכא.

בתרבות ההפוכה הזו, החלש הוא הגיבור, והנורמלי הוא האלים, המסכן הוא הצודק, גם אם הוא פולש לטיריטוריה של בעל הבית ועושה בה כשלו.

שי דרומי ירה כבר, גם אלאור עזריה, התקשורת הסתערה בכותרות של "תיעוד קשה מהזירה" הארגונים אצו  לעתור, ובית המשפט מיהר לייצר תמונה מורכבת, באשר למידתיות ולמוסריות שבתגובה הטבעית…

גזרה שווה היא גם ביחס לסוגיית הריבונות, הסדקים הרבים שבתודעת השייכות לחבלי מולדת, כמו גם התנחלות הנרטיב הפלשתיני בשיח, מגלים כי האילוף הפוסטמודרני, הצליח לייצר תקרת זכוכית שקשה מאוד לנפצה.

כך גם בסוגיות המגדר, אנו לקראת חגיגות ה"גאוה" וכבר מוצפים בכתבות וסרטים, שתפקידם לסחוט רגשית ולהשתיק את ההתקוממות הטבעית כנגד הרס המשפחה.

ארגוני הנשים שולטים בצה"ל בנשק הבג"ץ שנותן רוח גבית לכל מי ששייך לממלכת החלשים.

האמת, שכולם מפסידים מהנגע התרבותי הזה שבשם השחרור הוא כובל את החברה כולה  לעבדות וכניעה לחולשות ותפיסות אובדניות.

איך אומרים הערבים הפולשים לאירופה, (סליחה.. המהגרים, פליטי המלחמה!) אנו משתמשים בשפה האובדנית של חופש הביטוי, החמלה וההכלה כדי לכבוש בקלות ובאלימות את האדמה הלבנה.

אז במקום להרוג את הבדואי, צריך להרוג את השיטה שעומדת מאחוריו, ולייבש את הביצה הפוסטמודרנית.

רוצים להישאר מעודכנים? הצטרפו לקבוצת וואטסאפ או טלגרם שלנו.

תודה רבה, אדוני ראש הממשלה

תודה רבה, אדוני ראש הממשלה

על כל מה שעשית לעמך

במשך עשר שנים שאתה ראש ממשלה

ועוד שלוש לפני כן

ועוד תפקידים רבים גם כן.

אני הקטן איני מסכים עם כל מעשיך

איני שלם עם כל הצהרותיך

אבל לא מצאתי טוב ממך

אז אני שמח בך.

נכון, אינך שלם

אני מעדיף משיח

אבל בינתיים

אתה הכי טוב שיכול להיות.

יש לפעמים בהיסטוריה

אנשים שנושאים על כתפיהם

תפקידים גדולים מהם

והם מביאים ברכה לאומה.

כך גזרה ההיסטוריה

כך גזר רבונו של עולם.

אם לא הייתי מפחד להיות הוזה

הייתי אומר שאתה תת-נביא

פירור-נביא, אבק-נביא, ניצוץ-נביא.

על כל פנים כך אומר רבינו הגדול הרמב"ם

בספרו מורה נביוכים (ב, מה)

שיש אחד עשרה דרגות נבואה

והראשונה, שהיא לא ממש נבואה:

"שילווה לאיש עזר אלוהי

שיניעהו ויזרזהו למעשה טוב גדול

כהצלת קהל חשובים מקהל רעים

או הציל גדול וחשוב

או השפיע טוב על אנשים רבים

וימצא מעצמו לזה מניע ומביא לעשות".

והרמב"ם מביא דוגמא של יפתח

על אף היותו אדם דל כגרופית של שקמה.

ואכן במשך עשר שנים ויותר

פעלת נפלאות למען עם ישראל

בשלושת התחומים העיקריים של ההנהגה:

הבטחון – לחיות או לא לחיות

הכלכלה – גם היא לחיות או לא לחיות

והיחסים הבינלאומיים,

שאף הם הכרחים וחיוניים בימינו.

גם מתנגדך מודים בכך

שפעלת רבות וגדולות למען עם ישראל.

לכן איני מבין את מתנגדיך.

כמובן איני מתנגד לכך שיתנגדו לך,

אבל – למה שקרים, למה השמצות, למה עלבונות?

למה משפט שדה של התקשורת טרם משפט?

למה חילול השם נורא זה לעיני כל אומות העולם?

מה, אין לכם מצפון?

אין לכם מינימום של הכרת הטוב,

על כך שאתם אוכלים טוב וישנים טוב

בזכות בנימין נתניהו.

אבל, ב"ה, לא כולם מתנגדים לך

יש לך בן ברית גדול

גדול מכל המתנגדים

זה העם!

אתת המנהיג הפוליטי

עם התמיכה הכי גדולה מהעם.

אתה נבחרת על ידי העם

השופטים לא נבחרו על יד העם

התקשורת הנסכמת על עשירים לא נבחרה על ידי העם.

אמנם יש מתנגדים שבפה מלא טוענים:

העם טיפש ואנחנו חכמים.

תודה רבה על המחמאה.

אבל לו יהיה כן שהעם – ואני בתוכו – טיפשים

אבל זו מדינתנו

עליה אנו מוסרים את נפשנו

עבורה אנו שופכים את דמנו

לכן  זו מדינתנו

ואנו נקבע מה יתנהל בה.

 

תודה רבה, אדוני ראש הממשלה

אל תירא ואל תחת.

חזק ואמץ.

רוצים להישאר מעודכנים? הצטרפו לקבוצת וואטסאפ או טלגרם שלנו.

הרבה מעל פסגת הר הצופים

אולי משום שהיו רק מעט נוכחים בשיעור ואולי זה משום הסמיכות למועד, מכל מקום יצא ומתוך דברי ה'פלא יועץ' על מידת הגדולה התגלגלנו והגענו לדבר על ירושלים ויום חגה. חלק מהדברים שלהלן אמר רבינו מוסר השיעור, את חלקם כנראה חלמתי בהקיץ מתוך ניסיון להתרכז ולעמוד על דבריו. וכך היה אומר:

תארו לעצמכם מצב בו היו מבקשים מילד בן עשר לבחור – עקירת השן שעליך לעבור דחופה ביותר, התורים היחידים, כך הועיד הגורל, הינם ביום ה' או כ"ח לחודש אייר. על איזה מן המועדים תעדיף לוותר? את איזה מהם פחות נורא עבורך להעביר בחדר המתנה ובטיפול פולשני בחלל הפה? נראה שתשובת הילד איננה קשה לניחוש, נראה שברור היכן נמצאת תחושת החגיגיות במנות גדושות יותר.

מהו יום ירושלים עבורנו ומתוך כך מהי ירושלים עצמה בחיינו? כרגע, מתוך התבוננות על אירועי היום והדיבורים עליו, יום ירושלים הפך להיות סוג של 'יום עצמאות משופר'. זה כבר לא כיבוש אילת ודגל הדיו, זה מעבר לכיבוש חיפה וצפת מעטים מול רבים, זה אפילו לא המאבק העיקש לעצור את המצרים ולומר להם: 'עד הלום'. יום ירושלים זה הרי… כיבוש הר הבית והכותל!

מסעות 'בעקבות לוחמים', ערבי שירה עם השירים שזכו ב'מצעד הפזמונים' וכיבוש מחודש של סמטאות העיר העתיקה בריקוד דגלים. שוב זה שער האריות שלוכד את מירב תשומת הלב ומוטה גור ז"ל שבקולו מבשר שניצחנו את האויב. ליום ירושלים שלנו, גם בשנת תשע"ט, עדיין אין תוכן משלו והוא ברובו נדמה כחיקוי לא מוצלח ליום העצמאות עמוס הרייטינג.

הבעייתיות בכך שאיננו יודעים כיצד לציין ולחגוג את יום ירושלים כראוי, היא איננה דבר של מה בכך. אם יום ירושלים אצלנו הוא עוד יום של רגשות לאומיים גואים, אם אנחנו מוותרים על התוכן העצמי של "עיר עוז לנו', אנחנו מוותרים על עצמנו ומאבדים את כל הגודל שבנו. מפספסים.

רבינו, אז מה כן נעשה ביום חגה של העיר, חגנו? באיזה תוכן כן נמלא אותו? שאלנו.

תלמדו את פרשת העקידה עם פירוש הרב קוק זצ"ל בעולת ראיה, הוא ענה. כולנו מופתעים, תמהים.

תבינו, הוא אמר, העיר הזאת היא משהו אחר. "כשאנו באים לדבר על ירושלים אז שחו כל בנות שירי החול". זמרים והופעות… הרי מעת שהגענו לירושלים ישנו 'איסור במות'. יש בכוחה של ירושלים לסגל אותנו למה שאף מקום איננו יכול. ירושלים מאפשרת לנו לקלוט לקרבנו יראה עליונה, את יראתו של אברהם אבינו עליו השלום. אותו אברהם, שאת כל מה שהוא למד, הסיק, חינך, הוביל ודחף – ברגע אחד הוא משליך, כיוון שמתברר שבורא עולם רוצה ומצווה אחרת ואין דבר שנשמתו רוצה יותר מעשיית הטוב בעיני הבורא. "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה". אהבתו נצרפה בכור היראה העליונה.

שוב מופתעים, שותקים ואז אוזרים אומץ ושואלים:

אולי יש לכבוד הרב משהו קרוב יותר לעולמנו? תוהים שמא אנו מבינים או טועים.

אממ… אולי תלמדו על דמותו של מרן הרב זצ"ל, שהרי יום ירושלים חל ביום עלייתו ארצה – כ"ח באייר התרס"ד.

כן, כן, ברור, הרב זצ"ל אדם גדול, אבל רבינו, "ציון היא, דורש אין לה", מה עם ירושלים, מה ביחס אליה?

והוא בשלו: מרן הרב זצ"ל הוא ירושלים. הרי כך הוא כתב, "למחייה שלחני ה' על אדמת הקודש", לזרוק נשמה בגוף הלאומי שקם לתחייה, לעורר את תחיית הקודש שאחרי תחיית החול, לקרוא בשם מפורש את כל מה שעבר ועובר עלינו. והרי זו ירושלים, זהו תפקידה ועל כן קורים אותנו כל המשברים הגדולים מיום שבאנו אל תוכה.

ברווח שנוצר בין משפט למשפט, פתאום חושבים – בעצם גם הר הבית, מקום המקדש בעצמו, לדאבוננו חוטף ולוקה. גם דיבורנו עליו, ואפילו אם זה מתוך כוונה טובה של תנועות המקדש המעודדות את העלייה, שועבד לשפתה וערכיה של הציונות החילונית – 'אם לא נהיה שם, הם יהיו שם', 'מסלקים את הוואקף', 'קובעים עובדות בשטח', 'להפגין נוכחות' ועוד ועוד. יראה עליונה, תחושת רוממות מתוך מפגש עם קודש, מה יהא עליהן? אם כל יחסנו אל תחיית עם ישראל בארצו הינה סערת רגשות פטריוטית, כיצד זה הוא ימלט ויתעלה מעליהן.

המחשבות ממשיכות לרוץ… מה עם 'ירושלים של זהב' ואיך נפקיר את 'פסגת הר הצופים' ובכלל, מי יעמוד 'על החומה'? האם ניתן ליצור יחס אחר אל עיר קודשנו, האם הקודש יכול למלא את החלל שתשאיר סערת הרגשות הפטריוטית עת נשלח אותה מעל פנינו, מתוך רצון לעלות קומה בחיינו? בינתיים עושים לעצמנו סיכום קצר – ברור שצריך להוציא את הדיסקט הישן, מה נכניס במקומו טרם נדע בדיוק.

בלי ששמנו לב כבר נגמר השיעור, הספרים נסגרים ולרגע שתיקה. לפתע הרב דופק על השולחן ומרים את קולו מעל מה שהתרגלנו לשמוע – "תקשיבו טוב למה ש'הם' אומרים: אם אתם לא תספרו לנו מהי ירושלים, אנחנו נהרוס את הכול! אם אתם לא תאמרו לנו למה הגענו לכאן ומה ייעודנו, לא נשאיר גרגר אבק מהמדינה כולה ואת הכול נחריב, עוד הרבה יותר ממה שנאצר רצה! לא צבא, לא משפחה, לא נורמליות אנושית ומסורת, שום כלום לא יישאר כאן אם לא תתחילו להסביר לנו על ירושלים". שתק ויצא.

רוצים להישאר מעודכנים? הצטרפו לקבוצת וואטסאפ או טלגרם שלנו.